ההתוויה העיקרית להחדרת שתלים זיגומטיים היא במקרים של ספיגה חמורה של עצם הלסת העליונה (אטרופיה של הלסת העליונה) עקב חוסר חלקי או מלא בשיניים בלסת זו. ההשתלה תבוצע על-ידי רופא שיניים שהוכשר לעבוד בשיטה זו ובעל הכשרה כמנתח, על-מנת להימנע מפגיעה במבנה הלסת ולשם מיקום מדויק של השתל. התוויות נוספות לביצוע שתלים זיגומטיים כוללות: אלטרנטיבה להשתלת עצם, השתלת עצם שנכשלה, שיקום לאחר הסרת גידול או טראומה, כישלון בהשתלות קונבנציונליות וכישלון בהרמת סינוס.

השתלים הזיגומטיים מוחדרים דרך הרכס האלוואולרי ודרך הסינוס של הלסת העליונה, תוך שימוש בעצם הזיגומה כעיגון. לשם השגת שיקום מלא, ההעמסה של השתלים הזיגומטיים תשלב גם 2-4 שתלים קונבנציונליים בחלק הקדמי של הלסת העליונה. במקרה בו שילוב זה אינו אפשרי, ניתן להחדיר שתלים זיגומטיים נוספים בחלק היותר אנטריורי של הלסת העליונה

כיום, העמסת השתלים הזיגומטיים נעשית באופן מיידי, תוך שימוש בגשר מקבע, דבר המאפשר מערכת שיניים חדשות תוך יום אחד. ע"פ המדווח בספרות, הישרדות השתל הזיגומטי לאחר 12 שנים יורדת ל96%, כך שמדובר באחוזי הצלחה גבוהים במיוחד. הסיבוכים המדווחים בספרות הם מינימליים בלבד, כך שהעיקרי שבהם הוא סינוסיטיס. ניתן להפחית את הסיכוי לסינוסיטיס על-ידי דיאגנוזה נכונה של מבנה הסינוס, כמו גם שימוש בגישה ניתוחית מחוץ לסינוס וכן על-ידי העמסה מיידית של השתל. סיבוכים נוספים במהלך ולאחר העמסת השתל הזיגומטי כוללים נימול העצב האינפרה אורביטלי, פיסטולה של הסינוס וניקוב ארובת העין.

לסיכום, בעבר הפתרון היחידי לטיפול בלסת רכה וספוגה אשר אין בה מספיק נפח עצם להשתלת שיניים היה שימוש בשיניים תותבות בלבד. כיום השתלים הזיגומטיים מאפשרים גם למטופלים הסובלים מחוסר שיניים לקבל מערכת שיניים במראה טבעי ואסתטי יותר, עם אחוזי הצלחה גבוהים וסיבוכים מינימליים.